קו זמן חלופי, מאת אסף שובל
סאדאת לא נרצח בשנת 1971
הרעיון בשיחה הזו הוא לתאר קו זמן חלופי שיצרתי למציאות שלנו. נקודת הפיצול מהאירועים המוכרים לנו היא אפריל 1971. בעוד שבמציאות שלנו נשיא מצרים אנואר סאדאת נרצח בהטמנת פצצה במכוניתו, בקו הזמן החלופי שירותי הביטחון המצריים מצליחים לסכל את המזימה עוד בשלביה המוקדמים. סאדאת ניצל וממשיך לשלוט במצרים. אם בעולם שלנו סאדאת הוא דמות כמעט נשכחת, בקו הזמן החלופי הוא מתגלה כשליט משמעותי, חזק ונחוש. סאדאת החלופי מתקרב לארה"ב, מגרש את היועצים הסובייטים ומצליח ליזום עם סוריה מהלך צבאי משמעותי נגד ישראל שמתבצע ביום הכיפורים 1973. המתקפה המצרית-סורית מפתיעה את ישראל, מערך ההגנה על גדות תעלת סואץ נפרץ וצה"ל סופג אבדות כבדות. אומנם בסופו של דבר המצרים והסורים נבלמים וצה"ל מצליח לחצות את תעלת סואץ ולכבוש שטח ממערב לה, אבל המלחמה גורמת למשבר גדול בישראל של קו הזמן החלופי ובסופו של דבר היא מחזירה את חצי האי סיני למצרים כעבור כמה שנים בהסכם שלום.
מה קורה להנהגה בישראל החלופית באותן השנים? לראש הממשלה גולדה מאיר ולשר הביטחון משה דיין?
המלחמה בקו הזמן החלופי, שמקבלת בינתיים את השם "מלחמת יום הכיפורים", היא טראומה נוראית עבור הישראלים. הציבור מסמן את גולדה ודיין כאחראים למחדל החמור שהוביל למלחמה, והמוניטין שלהם נפגע מאוד. הביקורת על דיין נוקבת, הוא נאלץ להתפטר מתפקידו כשר הביטחון וכמובן אינו מחליף את גולדה כראש הממשלה בשנת 1976. גם גולדה עצמה מתפטרת בסופו של דבר כמה חודשים אחרי המלחמה, ומי שמחליף אותה הוא דווקא רמטכ"ל מלחמת ששת הימים, יצחק רבין, ולא שמעון פרס. ייתכן שזה יישמע לנו מפתיע, אבל צריך לזכור שב-1974 פרס עדיין לא צבר עוצמה פוליטית מספקת כפי שעשה אצלנו בעת כהונת דיין כראש ממשלה. אצלנו פרס הצליח לכרסם במעמדו של רבין בנקל, עד שהאחרון נאלץ להתפטר מתפקידו כשר התחבורה בסוף שנת 1982 ובכך הסתיימה הקריירה הפוליטית שלו. בקו הזמן החלופי, לעומת זאת, רבין מצליח להוות יריב שקול לפרס במערך ובהמשך במפלגת העבודה (בקו הזמן החלופי המערך מתפרק בשנת 1991), והיריבות ביניהם נמשכת שנים
מה קורה למפה הפוליטית בישראל בהיעדר דיין ובשלטונו של רבין?
בקו הזמן החלופי הליכוד מצליח לשרוד בכנסת השמינית ואינו מתפרק. התסכול מאותה "מלחמת יום הכיפורים" וחוסר האמון הגובר בהנהגה מניבים לליכוד אהדה ציבורית רבה. אם אצלנו מנחם בגין הודח בבושת פנים מהנהגת חירות בסוף שנת 1979 ונפטר כשנה לאחר מכן, בקו הזמן החלופי הוא סוחף אחריו את הציבור המזרחי, שרואה בו מושיע לאחר שנים רבות של אפליה תחת שלטון מפא"י והמערך. בבחירות לכנסת התשיעית, שגם פה מתרחשות במאי 1977, הליכוד הופך למפלגה הגדולה ביותר, ובגין – לראש הממשלה. לאירוע הזה משמעות גדולה מאוד בהשוואה אלינו, מכיוון שבישראל החלופית העימות העדתי בין המזרחים לאשכנזים חלש הרבה יותר. למעשה, מכיוון שהציבור המזרחי פחות מתוסכל ומאורעות תשמ"ו (ושאר האירועים הקשים של שנת 1986) כלל לא מתרחשים, קו השבר העדתי שכל כך מאפיין את החברה הישראלית כמעט ולא קיים ולא נוצרת בכלל זהות יהודית מזרחית נפרדת - לאנשים מקו הזמן החלופי אין בכלל מושג מה זה יַדְעָרִים ובמקום העיר הידערית הגדולה שבנגב, מְלַאחַה, יש בקו הזמן החלופי אוסף של בסיסי הדרכה של צה"ל. מי שמחליף את בגין כראש ממשלה הוא איש המודיעין והדיפלומט יצחק שמיר, שבקו הזמן שלנו הוא דמות הרבה פחות מוכרת.
את שמיר אנחנו זוכרים בעיקר כאיש המוסד וכפעיל למען יהודי ברית המועצות לאורך הסכסוך הישראלי-סובייטי. דיין אפילו מינה אותו בשלב מסוים ליועץ לענייני הגוש המזרחי. אם אני לא טועה, הוא כתב מאוחר יותר שניים או שלושה ספרים על ענייני מודיעין שלא זכו לפרסום רב.
אתה לא טועה. בכל מקרה, בקו הזמן החלופי הוא מנהיג את הליכוד במשך עשור כמעט, ובתקופה מסוימת הוא ופרס מכהנים כראשי ממשלה ברוטציה. מאחר שהליכוד שורד ומצליח להכיל גם חלק מאנשי המערך של העולם שלנו (דוגמת עזר ויצמן ואמנון לין), המערך של קו הזמן החלופי אחיד יותר מהבחינה האידאולוגית, ו-"המפץ הגדול" של הפוליטיקה הישראלית - פיצול המפלגה בשנת 1987 והקמתה של "ישראל שלנו" בהנהגתו של פרס, מעולם לא מתרחשים.
אם סאדאת נשאר בשלטון ומגרש את היועצים הסובייטים, כמו שתיארת מקודם, איך זה משפיע על הנוכחות הסובייטית במזרח הים התיכון?
בעולם שלנו רצח סאדאת, עלייתה של ממשלת אחמד אסמעיל עָלִי קצרת הימים והכאוס השלטוני באותן השנים גרמו למצרים להסתמך יותר ויותר על ברית המועצות, וזו הפכה אותה למעשה לגרורה סובייטית. ההתבססות האינטנסיבית של הסובייטים במצרים תרמה רבות לעליית המתח בין המעצמות משנת 1972 ולתקריות בין הצי השישי לצי הסובייטי במזרח הים התיכון בין נובמבר 1972 לינואר 1973. בקו הזמן החלופי העימותים האלה לא מתרחשים. ארה"ב לא נאלצת לפרוש את מעטפת ההגנה שלה על לבנון וקפריסין, שבקו הזמן החלופי מאוימות פחות מפלישה סובייטית לשטחן, ויש לזה כמה השלכות מרתקות ממש:
במציאות שלנו, המתיחות במזרח הים התיכון – ובעיקר תקרית הקְוִוינְטוֹ בסוף נובמבר 1972 (הטבעת ספינת סוחר לבנונית על ידי הסובייטים, שחשדו שהיא ספינת ביון אמריקאית) – הובילו את ממשלת לבנון לפנות בבהילות לארה"ב בבקשה לסיוע. ארה"ב, שבאותה תקופה הייתה עדיין שקועה עד צוואר בווייטנאם, הסכימה בסופו של דבר לסייע ללבנון, בתנאי כמובן שאף חייל אמריקאי לא ינחת על אדמתה. חלק מחבילת הסיוע היה תוכנית הפדרציה שהגה צוות בראשות ג'ורג' בוש (שגריר ארה"ב באו"ם דאז) ושמטרתה הייתה חיזוק היציבות השלטונית בלבנון. התוכנית אכן הצליחה לשפר את היחסים בין העדות השונות במדינה, וב-1979 לבנון הפכה לפדרציה באופן רשמי; אבל בלבנון החלופית כל זה לא קורה, והעדות השונות אינן זוכות לאוטונומיה מנהלתית. הן מתחרות ביניהן באמצעים הולכים ומחריפים, עד שב-1975 פורצת במלוא עוצמתה מלחמת אזרחים – מלחמה שמעורבות בה גם ישראל וסוריה, ושזורעת הרס רב במדינה.
בקפריסין, הארגון המחתרתי EOKA-B אינו נאלץ להתפרק ולהשתלב מחדש בצבא יוון כפי שדרשו האמריקאים, וממשיך לפעול במדינה מול המתיישבים ממוצא טורקי. החונטה הצבאית היוונית מגבירה את שליטתה בארגון, ובעידודה הוא תופס את השלטון במסגרת הפיכה צבאית באמצע שנת 1974. בתגובה, טורקיה פולשת לצפון האי כחודש לאחר מכן. המלחמה בקפריסין קצרה יחסית לעומת המלחמה בלבנון, אבל מלווה בחילופי אוכלוסייה משמעותיים. קפריסין של קו הזמן החלופי היא מדינה המחולקת לשני חלקים מופרדים גיאוגרפית: יווני בדרום וטורקי בצפון. מאחר שבקו הזמן החלופי ברית המועצות מתפרקת בתחילת שנות התשעים, האיחוד האירופי מצרף אליו בתחילת המאה ה-21 גם את קפריסין.
למעשה, כל הסכסוך הישראלי-סובייטי, שאצלנו נמשך לאורך שנות השבעים ומסתיים רק באירועי "היום של הפצצות" ביוני 1980 ובהסדר הקונדומיניון האמריקאי-סובייטי בתעלת סואץ בשנה שלאחר מכן – אינו מתרחש בקו הזמן החלופי כלל.
קשה לדמיין את החברה הישראלית בלי החשש העצום ממלחמה גרעינית מול ברית המועצות. החשש הזה ליווה אותנו לאורך שנות השבעים, וההשפעה שלו הייתה גדולה מאוד וניכרת כמעט בכל תחום בחיים שלנו. מה שאתה מתאר פה שונה מאוד ממה שאנחנו מכירים.
אולי זה נראה כמו טראומה אחת פחות למי שחי בקו הזמן החלופי, אבל אל תשכח שאותה מלחמה דמיונית בשנת 1973 היא טראומטית לא פחות. את הפחד המתמיד מהתקפה גרעינית סובייטית מחליפים כאן האבל על אובדנם של יותר מאלפיים חיילים והאכזבה מהמנהיגות, שהופתעה ולא ראתה בזמן את האסון המתקרב. כשחושבים על זה, המלחמה ב-1973 נחשבת בקו הזמן החלופי לקשה והכואבת שבמלחמות ישראל. אגב, יש כמה וכמה אישים מוכרים אצלנו שבקו הזמן החלופי נהרגו במלחמה.
מי למשל?
עמוס רומנו. בקו הזמן החלופי הוא נהרג ביום הראשון למלחמה, והוא בן 21 בסך הכול.
מרתק לחשוב על זה. אז מי ראש הממשלה בקו הזמן החלופי? מישהו ידוע אצלנו?
ראש הממשלה של ישראל בקו הזמן החלופי (נכון לשנת 2020) הוא מישהו מוכר יחסית אצלנו - בן ניתאי. אלא שבקו הזמן החלופי הוא עדיין נקרא בנימין נתניהו והוא כמובן גר בישראל ולא בארה"ב.
מה גורם לו להיכנס דווקא לפוליטיקה ולא לעולם הפירסום?
בקו הזמן החלופי אחיו של ניתאי, יהונתן נתניהו, מעולם לא נהיה רמטכ"ל. הוא נהרג בפעולה נועזת של חילוץ בני ערובה ב-1976 והופך לגיבור לאומי ולמושא הערצה. המוות שלו משפיע מאוד על ניתאי והוא נהיה מעורב בעשייה ציבורית.
גם על זה מרתק לחשוב. אם תשאל מישהו ברחוב מה אומר לו השם יוני נתניהו, הוא מיד יזכיר את החזרה המפתיעה שלו בתשובה בזמן כהונתו כרמטכ"ל ועל הפיכתו תוך מספר שנים לאחד מחכמי הדור של העולם החרדי. מעניין לראות שמי שאנחנו תופסים כדמויות שנויות במחלוקת זוכות בקו הזמן החלופי שכתבת למעמד אחר לגמרי. יש לך גם דוגמאות הפוכות? אנשים שבהיסטוריה שלנו נתפסות כדמויות מופת וסמלים להערצה, אבל הגורל שלהן אחר בקו הזמן שלך?
בהחלט יש. איש הביון מאיר כהנא, לדוגמה. בקו הזמן החלופי הוא מעולם לא עבד עבור המוסד וודאי שלא נחטף לברית המועצות ב-1977, נשפט שם והתאבד (היום אנחנו יודעים שישראל סיפקה לו, במתכוון ובלי ידיעתו, מידע כוזב בנושאים רגישים, על מנת שכאשר ייתפס, יטעה את חוקריו הסובייטים); במקום להסתבך בפרשיות ריגול, הוא מקים בישראל תנועת ימין קיצונית בעלת השפעה, שזוכה להערצת חלקים בציבור ומעוררת פחד ושנאה בחלקים אחרים שלו. בשלב מסוים הוא אפילו מצליח להיבחר לכנסת, אבל התנועה שלו מוצאת אל מחוץ לחוק. גם אחרי שהוא נרצח בידי מתנקש, הוא נותר דמות מאוד שנויה במחלוקת. אהוד ברק נמצא גם הוא באותה קטגוריה. את ברק אנחנו זוכרים בעיקר מהתמונה המפורסמת של אלכס ליבק מ-2 ביוני 1980, מחלץ פצועים בין ההריסות אחרי מתקפת הטילים הסובייטית על בסיס חיל המודיעין בגלילות, יום אחד בלבד לפני שפיקד על הקרב במבואות העיר הסורית דַרְעָא ומצא בו את מותו. ברק החלופי ממשיך להתקדם בסולם הדרגות, ואחרי קריירה צבאית מוצלחת מאוד, שמסתיימת בכהונה כרמטכ"ל, הוא נכנס לפוליטיקה. ברק נבחר לראש מפלגת העבודה ואפילו מכהן כראש ממשלה תקופה קצרה. וכמובן ישנו אריה דרעי, אולי הדוגמה המעניינת ביותר שאני יכול לתת. במקום להנהיג את "הַקֶּשֶת", להוביל אותה להישג מדהים בבחירות 1998 ולהיות ראש הממשלה הצעיר בתולדות מדינת ישראל, דרעי החלופי מנהיג תנועה שמייצגת דווקא את החרדים המזרחים.
מה זאת אומרת?
בקו הזמן החלופי הליכוד אומנם מצליח לצמצם את הקיפוח העדתי ולמנוע הרבה מהצרות של קו הזמן שלנו, אבל זו עדיין מפלגה חילונית במהותה; שלא כמו הקשת אצלנו, היא אינה מצליחה להכיל את הקול החרדי-מזרחי כלל. לכן מוקמת בשנות השמונים החלופיות מפלגה שנועדה לייצג את החרדים המזרחים. היא זוכה לתמיכה רחבה גם ממזרחים מסורתיים, ומצליחה לגרוף מספר דו-ספרתי של מנדטים. אריה דרעי, שגם בקו הזמן החלופי נחשב בעל כישורים פוליטיים כבירים, משתלב בהנהגה שלה ועומד בראשה. הוא לא מגיע לראשות הממשלה, אבל גם לא מתנקשים בחייו ופוצעים אותו אנושות. בקו הזמן החלופי הוא דווקא מורשע בלקיחת שוחד והפרת אמונים ואפילו יושב בכלא תקופה מסוימת.
מלבד עמוס רומנו, אילו דמויות מוכרות נוספות מקו הזמן שלנו נהרגות במלחמה של 1973?
לא חסרות דוגמאות. עזרא פיין (פיינשטיין) ומוטי רוזן, למשל. אומנם ברי סחרוף ורמי פורטיס בכל זאת מקימים את מינימל קומפקט בלעדיהם כעבור עשור, אבל ללא הכישרונות של רוזן ופיין הלהקה זוכה להצלחה פחותה מאוד בהשוואה להצלחה שלה אצלנו, וודאי שלא נכנסת להיכל התהילה העולמי של להקות הרוק. הסופר דב פישקוב מאבד במלחמה את חייו בניסיון להדוף את הפלישה המצרית לסיני, ובקו הזמן החלופי "הערבי עם השעונים" ו"עשרת האחוזים הרגילים" מעולם לא נכתבו. ראש עיריית תל אביב בקו הזמן החלופי הוא רון חולדאי (שאצלנו היה שגריר ישראל בחוף השנהב ובגרמניה המערבית), ולא איתן חופרי, שנהרג בחזית רמת הגולן. גם פרופ' יעקב רפאלי (שהיה שר הבריאות בממשלת עמר בר-לב הראשונה), אברהם לניר, הבמאי עמוס טנא ופרשן הספורט חיים קונדה נמנים עם חללי המלחמה.
יש גם מי שמעמדם מתחזק בעקבות המלחמה, כמו אריאל שרון. שרון מצליח להתבלט בה כמפקד נועז ואמיץ ואפילו יוזם מבצע לנחיתת כוחות צה"ל בצד המערבי של התעלה. אירועי המלחמה יוצרים לו תדמית ציבורית של גיבור ומנהיג פוטנציאלי. אם אצלנו זכתה שלומציון, המפלגה שהנהיג במשך שני עשורים, לעשרה מנדטים לכל היותר (הישגה בבחירות לכנסת ב-1989), בקו הזמן החלופי שרון משתלב בסופו של דבר בהנהגת הליכוד ונבחר לראשות הממשלה בתחילת העשור הראשון של המאה ה-21.
מה גורלן של דמויות מפתח בהנהגה הישראלית אצלנו בקו הזמן החלופי שלך? דוגמת חיים בר-לב? יצחק נבון? אסף יגורי? עזר ויצמן?
חיים בר-לב, שהיה רמטכ"ל עד שנה לפי פרוץ אותה מלחמת יום הכיפורים, מגויס במהלכה והופך למפקד חזית הדרום. הוא נשאר במערך, אבל מכיוון שהליכוד עולה לשלטון ב-1977, הוא מעולם לא נהיה שר הביטחון. בהמשך, בשנות השמונים הוא לוקח חלק בממשלה משותפת של הליכוד והמערך, אבל התפקידים שהוא מקבל בכירים פחות, ובאופן כללי הוא דמות שולית יותר בקו הזמן החלופי. כך גם נבון וויצמן. אומנם ויצמן מכהן תקופה מסוימת כשר ביטחון תחת בגין, אבל הוא מעולם לא הופך להיות ראש הממשלה כמו אצלנו. נבון מכהן כשר החינוך במשך תקופה לא מבוטלת. שניהם נבחרים להיות נשיאים בשלב כלשהו בקו הזמן החלופי: נבון בשנת 1978 (במקום יגאל ידין אצלנו) וויצמן בשנת 1993. לגבי אסף יגורי, צריך לזכור שבעולם שלנו הקפיצה שלו למגרש הפוליטי התאפשרה בעיקר בזכות הפעולה המפורסמת נגד השריון הסורי בנַבִּי אוֹסְמָאן בשנת 1975. עד הפעולה ההיא, שהייתה אחת מנקודות המפתח בבלימת הפלישה הסורית ללבנון, היה אסף יגורי אלמוני למדי בזירה הפוליטית. בקו הזמן החלופי הוא מפקד על גדוד שריון שמגויס בחיפזון בתחילת המלחמה של 1973 ונשלח לסיני. הוא נופל בשבי בימים הראשונים של המלחמה, ולמעשה הוא כמעט השבוי הישראלי הבכיר ביותר שנופל לידי המצרים. בסוף המלחמה הוא מוחזר לישראל ואפילו מצליח להיבחר לכנסת, אך הקריירה הפוליטית שלו קצרת ימים וחיוורת מאוד לעומת מעמדו בקו הזמן שלנו. הוא מעולם לא הופך לראש הממשלה, ונַבִּי אוֹסְמָאן נשארת עיירה נידחת ובלתי מוכרת בצפון לבנון.
גם אהרן ידלין ויעקב לוינסון נמצאים במצב דומה לחבורה שהזכרנו מקודם. התפקיד האחרון של ידלין בקו הזמן החלופי הוא שר החינוך בממשלת רבין, ואחרי שהליכוד עולה לשלטון ב-1977 הוא מתפטר מהכנסת. המקרה של לוינסון מעניין אפילו יותר: מי שבמציאות שלנו הוא אחד משרי האוצר המשפיעים ביותר של ישראל והאחראי לעיצוב המדיניות הכלכלית שלה בשנות השמונים, ממשיך בקו הזמן החלופי להוביל את בנק הפועלים. עליית הליכוד לשלטון גורמת לשינוי המדיניות הכלכלית, והליברליזציה יוצרת תחרות עזה מול מניות בנקים כאפיק השקעה. זה גורם למנהלי הבנקים הגדולים (ולוינסון ביניהם) להתערב עוד על מנת להשפיע על שערי המניות שלהם. בעוד שאצלנו התהליך הזה הגיע לפיצוץ ב-1988 כשלוינסון היה שר האוצר, בקו הזמן החלופי הוא קורה כמה שנים קודם לכן, ולוינסון הוא אחד האנשים שאליהם מופנית האשמה. בסופו של דבר הוא לא עומד במסע ההכפשה נגדו ומתאבד.
בתחילת השיחה ציינת שהמלחמה מאלצת בסופו של דבר את ישראל להחזיר את חצי האי סיני למצרים. מה זה אומר לגבי ההגירה של ערביי יהודה ושומרון לשם? היא עדיין מתרחשת?
מובן שלא. בעוד העימות העדתי חלש יותר בקו הזמן החלופי, נראה שהעימות בין יהודים וערבים חמור יותר. בהיעדר הגירה של מאות אלפי ערבים מכלל שטחי ארץ ישראל למערב סיני – הגירה שהובילה בסופו של דבר להקמת הרפובליקה הפלסטינית, הגדה המערבית מאוכלסת הרבה יותר. גם תנועות ההתיישבות היהודיות מתחילות לפעול מוקדם יותר ושיתוף הפעולה שלהן עם הממשלה מועט יותר. כל זה יוצר בקו הזמן החלופי חבית אבקת שרפה שמתפוצצת בסופו של דבר בשנת 1987 בהתקוממות עממית רחבה. במציאות שלנו פרויקט האכלוס של מערב סיני היה בבת עינם של דיין ופרס והם הקדישו לו הרבה מאוד מאמצים וזמן (בעיקר בין אירועי "היום של הפצצות" ובין מותו של דיין ב-1984); אבל בהיעדר המאמצים ועמדת הכוח שלהם, חצי האי סיני הוא טריטוריה מצרית ואל-עריש היא עיר קטנה לעומת העיר הפלסטינית ההומה שאנחנו מכירים.
זאת הזדמנות טובה לדבר על מצרים החלופית, כי דברים מעניינים קורים גם שם. הנקודה המהותית לגבי מצרים של קו הזמן החלופי היא שהדיקטטורה הנוראית של טַארְק גָאוִויד מעולם לא קמה. מנקודת המבט שלנו אנחנו רגילים לראות את הידרדרות מצרים ממות נאצר ועד שלטון גאוויד כקו ישר ומובן מאליו; אבל בקו הזמן החלופי אני מנסה להכניס נקודת מבט אחרת ומעודדת יותר, לפחות עבור העם המצרי. מצרים אומנם לא מצליחה לכבוש את כל חצי האי סיני במלחמה בשנת 1973, אבל באווירת המכה הקשה שספג צה"ל, ומתוך לחץ שהפעילה ארה"ב על ישראל, השטח מוחזר כולו למצרים במסגרת הסכם שלום שנחתם לאחר כמה שנים, כמו שציינתי מקודם. המלחמה נתפסת במצרים כניצחון גדול וכהשבת הכבוד האבוד שנפגע במלחמת ששת הימים. מצרים של קו הזמן החלופי היא אומנם מדינה ענייה יחסית, אבל כל הניסויים החברתיים המחרידים שנעשו בקו הזמן שלנו תחת הדיקטטורה של גאוויד ויורשיו מעולם לא התרחשו בה. חובבי הארכאולוגיה יוכלו אולי להתנחם בכך שבהיעדר גאוויד בשלטון, הפירמידה הגדולה של גיזה עדיין קיימת בזכות עצמה ולא שולבה באגרסיביות אדריכלית באנדרטה שנמצאת שם היום. גם ימת קטארה והתעלה שמובילה אליה מהים התיכון מעולם לא נבנו בעמל רב של אסירים פוליטיים ושל "מתנדבים", ובעולם החלופי המקום נותר שטח מדברי צחיח. מצרים של קו הזמן החלופי היא מדינה שפויה יותר, מאוכלסת יותר, גדולה יותר בשטחה ושולטת בחצי האי הסיני ובשתי הגדות של תעלת סואץ.
וסוריה? מה קורה שם?
בלי הפלישה הישראלית של שנת 1980 וכיבושה של דרום סוריה, משפחת אסד לא נאלצת לברוח לעיר הנמל לטקיה. הרפובליקה העלאווית, כמדינת חסות של ברית המועצות, מעולם לא קמה וגם המנדט האמריקאי-סובייטי אינו מוחל על שאר שטחי סוריה. בקו הזמן החלופי חאפז אל-אסד ממשיך לשלוט בכל סוריה עד שנת 2000, ואז הוא נפטר והשלטון עובר לבנו בשאר. עוד לפני כן, בתחילת שנות התשעים, מתפרקת ברית המועצות – הפטרון העיקרי של סוריה – והמצב הכלכלי בסוריה הולך ומידרדר. נוסף על כל זה, חילופי האוכלוסייה שליוו את הקמת הרפובליקה העלאווית מעולם לא התרחשו, ולכן המתחים העדתיים חריפים יותר מאשר בקו הזמן שלנו. כל זה מוביל בסופו של דבר את סוריה החלופית למלחמת אזרחים ממושכת ואכזרית שפורצת בעשור השני של המאה ה-21.
אתה מדבר על זה שבקו הזמן שלך ברית המועצות מתפרקת. מוזר לנסות לדמיין את זה, בעיקר כי ברית המועצות נתפסת אצל רובנו כחלק בלתי נפרד מהסדר העולמי שאנחנו מכירים. איך זה בדיוק קורה בקו הזמן החלופי?
זה קורה בעיקר כי הסכם הקונדומיניון האמריקאי-סובייטי של 1981 מעולם לא נחתם. להסכם הזה היו כמה סעיפים שאז היו חשאיים, אבל היום אנחנו יודעים שארה"ב סייעה מאוד לכלכלה הסובייטית בתחילת שנות השמונים. מבחינת ארה"ב זה היה מחיר סביר לשלם תמורת ויתור של הסובייטים על השליטה בגדה המערבית של תעלת סואץ והסרת האיום בשימוש בנשק גרעיני באזור. האמריקאים חששו – ובמידה לא מועטה של צדק – שהפצצות הגרעיניות הבאות שיופעלו באזור כבר לא ישמשו להרתעה, כמו שהיה ביום של הפצצות. הסיוע הכלכלי הזה נתן בשנים שלאחר מכן מרווח נשימה לרפורמטורים הסובייטים (ובראשם כמובן ריז'קוב, גורבצ'וב, יאקובלב, וברזובסקי) ליצור את השינויים המבניים הנחוצים בברית המועצות, לפתוח אותה כלפי חוץ אבל עדיין לשמור על כוחה של המפלגה. בקו הזמן החלופי, בלי הסכם הקונדומיניון, הדברים הולכים ומידרדרים. לקראת סוף שנות השמונים, ולמרות ניסיונות לרפורמות, ברית המועצות כבר אינה מצליחה לסבסד את מחירי הגז והנפט ולהמשיך להחזיק את הצבא שלה. היא נאלצת להכריז על אזור הביטחון שלה במזרח אירופה כלא-רלוונטי ומפסיקה להתערב בענייני הפנים של בנות הברית שלה. מכאן העסק נהיה גרוע עוד יותר, והמדינות שמרכיבות את ברית המועצות דורשות אוטונומיה הולכת וגדלה, מה שרק מעמיק את הבעיות הכלכליות. לבסוף ברית המועצות פשוט מתפרקת כאשר כל אחת מהרפובליקות המרכיבות אותה הופכת למדינה עצמאית.
זה נשמע כמו מתכון לכאוס נורא.
הוא גרוע פחות ממה שאתה מתאר לעצמך. המדינות החדשות אומנם נכנסות לתקופה קשה של משבר כלכלי, אבל בסופו של דבר אחרי כמה שנים הדברים מתייצבים. מי שהיה מקורב לעמדות כוח כשברית המועצות התפרקה, מנצל את ההזדמנות וקונה נכסים של הממשלה בזול. זה יוצר ברוסיה מעמד של אנשים עשירים מאוד שבוודאי לא קיים אצלנו. רוסיה תופסת את מקומה של ברית המועצות בחלק מהארגונים הבינלאומיים, והרפובליקות הבלטיות מצטרפות בסופו של דבר לאיחוד האירופי, שבהיעדר הכוח המרתיע של ברית המועצות אינו חושש להתפשט מזרחה. לעומת זאת הפדרציה היוגוסלבית לא זוכה לשקט שכזה; בעוד שאצלנו סלובקרו נפרדה משאר מדינות הפדרציה בשקט יחסי (ואילו אלבניה הצטרפה אליה בשלב מאוחר יותר), בקו הזמן החלופי התמונה שונה: בהיעדר ברית המועצות כגורם ממתן, יוגוסלביה שוקעת מהר מאוד במלחמת אזרחים בין הקבוצות האתניות השונות ומתפוררת לחלוטין.
במציאות שלנו הסכם הקונדומיניון והידוק שיתוף הפעולה בין ארה"ב לברית המועצות הביאו בשנת 1985 לאיחוד סוכנויות החלל של שתי המעצמות. בהמשך, כידוע, הצטרפו סוכנויות חלל של מדינות אחרות והביאו להקמתה של סוכנות החלל הבינלאומית (ISA) שאנחנו מכירים היום. אני מניח שבקו הזמן שלך זה לא קורה.
אתה צודק. היום נראה לנו מובן מאליו שיש סוכנות חלל אחת בעולם, אבל בעולם החלופי מעולם לא נוצרה סוכנות חלל מאוחדת. סוכנויות לאומיות כמו נאס"א עדיין קיימות, אבל כמו שאתה יכול לתאר לעצמך, בהיעדר שיתוף פעולה בקנה מידה עולמי, ההתקדמות בתחום החלל איטית הרבה יותר ממה שאנחנו מכירים בקו הזמן שלנו. בהיעדר גיוס והפניה של משאבים על ידי הממשלות השונות לנושא החלל, חברות פרטיות מצליחות לגרום להתקדמות מהירה יותר בעולם המחשבים והתקשורת. לנוכח התפרקות ברית המועצות ובזכות ההגמוניה של ארה"ב, אין מי שייצור פרוטוקול תקשורת מתחרה לפרוטוקולי TCP/IP (שנוצרים גם בקו הזמן החלופי). בהיעדר תקן מתחרה מצד הסובייטים וללא המשא המתן הארוך ליצירת תקין רשת אחיד לעולם כולו, רשתות מחשבים אזרחיות בעולם החלופי מתפתחות מהר יתר, והיקף מהפכת המחשוב גדול בהרבה מזו שלנו. ברשת של קו הזמן החלופי (שם היא נקראת Internet ולא Mirnet כמו אצלנו) יש הרבה פחות בירוקרטיה, לא צריך אישור של משרד התקשורת כדי לשדר תכנים ואין שם פרויקטים בין ממשלתיים שנועדו לקשר אנשים ממדינות שונות. במקום זה, יש רשתות חברתיות ענקיות שהשוק הפרטי יצר – הן מכילות כמויות בלתי נתפסות ממש של מידע ומיליארדים על גבי מיליארדים של אנשים משתמשים בהן מדי יום ביומו. מהבחינה הזו, העולם החלופי הוא ממש התגלמות "הרשת החופשית" כפי שמתאר אותו הפילוסוף והסופר משה קרוי בטקסטים שלו.
ואיך ישראל משתלבת בכל זה?
מבחינת ישראל, פירוק ברית המועצות והמצב הכלכלי הקשה במדינות שהרכיבו אותה מביאים בתחילת שנות התשעים לגל עלייה גדול מאוד שמגיע משם. מדובר על כמעט מיליון עולים שמגיעים לישראל במשך שנים אחדות – הרבה יותר מ-200 אלף העולים שהגיעו אצלנו, בעלייה של תחילת שנות השמונים, בעקבות ההבנות בין ישראל וברית המועצות. יתרה מזאת, הרפורמות הכלכליות שיושמו אצלנו רק אחרי המשבר הכלכלי של 2002, ושכללו בין היתר את צעדי ההפרטה והורדת נטל המיסים על היבוא – אלה התרחשו בקו הזמן החלופי הרבה יותר מוקדם. כך היה לכלכלה של ישראל החלופית יותר זמן להפוך לחופשית יותר ולהפוך את ישראל למדינה עשירה ומתקדמת וטכנולוגית יותר מזו שאנחנו מכירים. כמו שבטח כבר הבנת, ישראל החלופית היא קטנה יותר בשטחה אבל מאוכלסת יותר. קח לדוגמה עיר כמו אשדוד, שבמציאות שלנו חיים בה קצת פחות מ-100 אלף תושבים; בקו הזמן החלופי, ללא ישראלים שחיים בימית ובשלהבת (ובשאר היישובים בסיני), ולנוכח עלייה גדולה הרבה יותר מברית המועצות, באשדוד חיים יותר מ-200 אלף תושבים.
ומה עוד קורה מחוץ לישראל? מה קורה למשל באיראן? האם מלחמת האזרחים הארוכה שם פורצת גם בקו הזמן שלך?
דברים באיראן מתרחשים אחרת. יש לזכור שבמציאות שלנו ממשל בוש תמך מאוד בשאה, רזא כורש עלי פהלווי, וקודם לכן גם באביו מוחמד. ממשל בוש סיפק להם את כל התמיכה שהם היו צריכים מול הקומוניסטים, האסלאמיסטים והליברלים לאורך סוף שנות השבעים ותחילת שנות השמונים. גם אחרי שמלחמת האזרחים פרצה במלוא עוצמתה באוקטובר 1982, השאה הצעיר היה יכול להיות סמוך ובטוח שארה"ב תסייע לו ותעמוד מאחוריו. כיום, למשל, אנחנו יודעים להגיד שבטבח של אנשי הדת בעיר קום חודשיים לאחר פרוץ המלחמה היו מעורבים סוכנים של ה-CIA. מובן שכל הסיוע הזה לא עזר לשאה מאוחר יותר, ועל הטעויות שהוא עשה שילמו בחייהם איראנים רבים מאוד. בקו הזמן החלופי בוש בכלל לא נבחר לנשיאות ב-1976. למעשה, הוא אפילו לא מחליף את ניקסון כסגן נשיא כשזה האחרון מתפטר. במקום זה, דווקא ג'ימי קרטר הוא שנבחר לנשיאות באותה השנה (מטעם המפלגה הדמוקרטית). אנחנו מכירים את קרטר בעיקר כמושל מדינת ג'ורג'יה וכמי שהפסיד את מועמדות המפלגה הדמוקרטית לבחירות לנשיאות ב-1984 לג'רי בראון הבן. כאמור, בקו הזמן החלופי קרטר נבחר והממשל בראשותו הרבה פחות ידידותי לשאה האב. בהיעדר גיבוי אמריקאי, השאה לא יכול להרשות לעצמו להפעיל מספיק כוח מול המורדים כמו בקו הזמן שלנו, וב-1979 הוא נאלץ לצאת לטיפולים רפואיים (עם בנו) ואינו חוזר לאיראן. את השלטון תופסים בסופו של דבר האסלאמיסטים, ואלה הופכים את איראן כולה לרפובליקה אסלאמית.
לאירוע הזה יש הרבה מאוד השלכות בהמשך. המשטר החדש הופך את איראן לגורם השפעה מרכזי במזרח התיכון, והוא עוין מאוד את ישראל ואת ארה"ב. הוא מסייע לשיעים ברחבי המזרח התיכון ואפילו מקים מיליציה שיעית בדרום לבנון שנלחמת בישראל, שבינתיים פלשה לשם כדי להגן על יישובי הצפון. המיליציה הזו מתעצמת בזכות איראן, ובסופו של דבר גורמת לישראל לסגת מלבנון אחרי כמה שנים. בהיעדר מלחמת האזרחים, הרפובליקות של לוריסטן, בלוצ'יסטן ודרום אזרבייג'ן מעולם לא קמות כמדינות עצמאיות, ומחוז ח'וזסתאן לא מסופח לעיראק. אומנם מלחמת האזרחים האיראנית העקובה מדם שאנחנו מכירים מעולם לא התרחשה, אבל במקומה פורצת מלחמה ארוכה ואכזרית לא פחות בין הרפובליקה האסלאמית של איראן לבין עיראק של סדאם חוסיין (ששולט בה גם בקו הזמן החלופי). למרות הצלחות ראשוניות של הצבא העיראקי, האיראנים מצליחים להתאושש והמלחמה מסתיימת ללא שינויים טריטוריאליים משמעותיים.
אז מכיוון שסדאם חוסיין שולט בעיראק, מלחמת המפרץ בכל זאת מתרחשת?
כן. אומנם גם שם עילת המלחמה היא פלישה של עיראק לכווית, אבל היא כמובן נראית אחרת מזו של קו הזמן שלנו. עיראק של קו הזמן החלופי מעולם לא הופכת לבעלת יכולת גרעינית. זה קורה כי בגין כראש ממשלה בקו הזמן החלופי הרבה יותר נחוש מפרס של העולם שלנו שלא לאפשר עיראק גרעינית, ולכן בתחילת שנות השמונים החלופיות מושמד הכור הגרעיני בעיראק במתקפת פתע נועזת על ידי מטוסי קרב של חיל האוויר. בתקיפה הזו, אגב, משתתפים בין היתר אילן רמון ואמיר נחומי, שבקו הזמן שלנו הם שני הטייסים שב-4 ביוני 1980 הצליחו לפגוע בנושאת המטוסים הסובייטית "מינסק" במסגרת מבצע טֵתִיס, שעתיים לפי שיגור פצצת האזהרה הישראלית.
לעיראק אין שום יכולת גרעינית באותה מלחמה?
בדיוק. מאחר שתוכנית הגרעין העיראקית נעצרת בקו הזמן החלופי, סדאם מעולם לא מטיל את פצצות הגרעין המלוכלכות על דובאי בתגובה לפלישה של הקואליציה לעיראק. דובאי של קו הזמן החלופי היא עיר נוצצת, עשירה ומלאה בגורדי שחקים, רחוקה שנות אור מהעזובה של קו הזמן שלנו. גם הקואליציה נגד עיראק נראית שונה. בעוד שבעולם שלנו מלחמת המפרץ הייתה דוגמה מצוינת לדוקטרינת הפעולה המשותפת האמריקאית-סובייטית, במלחמת המפרץ החלופית (שמתרחשת דווקא ב-1991, ולא ב-1989 כמו אצלנו), ברית המועצות, שכזכור כבר נמצאת לקראת פירוק, בכלל לא משתתפת. גם מבחינת ישראל המצב שונה ממה שאנחנו מכירים: סדאם חוסיין החלופי הרבה יותר נחוש לנקום בישראל על הפצצת הכור ומשגר אליה טילים. הטילים גורמים לנזק מועט יחסית, ושמיר, שבאותו זמן מכהן כראש ממשלה, מחליט שלא להגיב על מנת לא לפגוע באחדות הקואליציה האנטי-עיראקית.
אני בספק רב אם יגורי, שהיה ראש הממשלה ב-1991 במציאות שלנו, היה בוחר שלא להגיב.
ייתכן שאתה צודק. גם ויצמן, שהחליף את יגורי כעבור שנה, לא היה ידוע באיפוק רב. קשה לנו לשפוט החלטות של מנהיגים לאחר מעשה, ויותר קשה לצפות איך אותם מנהיגים יגיבו למצב היפותטי. יגורי למשל נתפס אצלנו כנמהר בעיקר בגלל הסיפור בפורט סודן ב-1992. לדעתי אנחנו שופטים אותו בחומרה, וההחלטה שלו להסיג את צה"ל מהשטח שכבש על חוף הים האדום, מרחק 1,000 קילומטר מישראל, לא הייתה טריוויאלית במבט לאחור. אחרי שהמטוס של לופטהנזה חולץ, הוא היה יכול להתעקש ולנהל משם מערכה משמעותית נגד הבסיסים של אש"ף באזור. ההוראה להתנקש בפארוק קדומי ובג'יבריל רג'וב הייתה סוג של פשרה מבחינתו מול אהרן הראל, שהיה שר החוץ באותו הזמן והוביל קו פייסני וזהיר יותר.
הזכרנו קודם את עמוס רומנו. בקו הזמן שלך הוא נהרג הרבה לפני שהוא מתחיל בפעילות ציבורית. מה קורה לשאר החברים בקשת? איך החיים שלהם נראים כשהשסע האשכנזי-מזרחי עמוק פחות?
ראשית, הקשת עצמה לא קמה כתנועת מחאה, וודאי שלא הופכת בשנות התשעים למפלגה רבת השפעה. בקו הזמן החלופי אומנם מוקמת תנועה בשם "הקשת הדמוקרטית המזרחית", שהיא בעלת אידאולוגיה דומה במקצת לזו של הקשת (וגם בה פועלים יהודה שנהב, ויקי שירן, חנה אזולאי וסמי שטרית), אבל מכיוון שיש פחות רגשות קיפוח וזעם בקרב הציבור המזרחי, השפעתה קטנה יחסית. בקו הזמן החלופי, מרדכי ואנונו לא נרצח בשנת 1978 ומעולם אינו הופך לאחד מסמלי המאבק המזרחי. במקום זאת, ואנונו החלופי עובד מספר שנים בכור הגרעיני בדימונה ואחר כך נעצר ונאסר לאחר שהוא מוכר צילומים מהכור לעיתונאים זרים. ימין מסיקה ידוע יותר בזכות הסרטים העממיים שהוא מפיק ומביים, ולא כמארגן והמוביל של מהומות הגיוס המפורסמות בנובמבר 1985 ומרץ 1986. שלמה עבד"ם של קו הזמן שלנו נקרא עדיין שלמה מעוז בקו הזמן החלופי והוא כלכלן יחסית ידוע, עם כי הוא מעולם לא מכהן כשר אוצר כמו אצלנו. חללי "מצעד האחים" של פסח שנת 1986, דוד לוי ועוזי משולם, מתגלגלים כל אחד למקום אחר בקו הזמן החלופי: לוי, שבמציאות שלנו היה חבר כנסת מטעם הליכוד עד שנת 1976, ממשיך בקריירה הפוליטית שלו במסגרת הליכוד ומתקדם בה. הוא מכהן כשר חוץ ואף נחשב כמועמד להחליף את בגין בראשות הממשלה אחרי פרישתו בשנת 1983. משולם, לעומת זאת, ממשיך לעסוק בגורל ילדי תימן, מקים ישיבה ואוסף סביבו כמה חסידים, אך בסופו של דבר מוצא את עצמו מתעמת כמעט לבדו מול הממסד ומסיים את חייו בכלא.
שמשון טווילי? נתן זהבי?
היה לי ברור שתשאל גם עליהם. בקו הזמן החלופי, טווילי ממשיך בקריירה המוזיקלית שלו, שבעולם שלנו הופסקה באמצע שנות השבעים, ונודע בשם שימי תבורי. בקו הזמן החלופי אין לו שאיפות פוליטיות, ודאי שלא תוכניות להיות נשיא המדינה. מבחינת נתן זהבי ההתרחשויות טרגיות הרבה פחות מאלה שאנחנו מכירים: זהבי החלופי בוחר בקריירה עיתונאית והופך לשדרן רדיו מפורסם. בכלל, בקו הזמן החלופי היום שאחרי חג הפסח ידוע עדיין כמימונה והוא סתם יום חג שמח, נטול מחלוקות ומטען היסטורי מכביד. גם הפריצה לארכיון המדינה, שהייתה חלק מאותם אירועים בשנת 1986, מעולם לא התרחשה, ולכן התיקים של ילדי תימן עדיין חסויים בקו הזמן החלופי. "משפטי המעברות" וחשיפת הפרוטוקולים של ויצ"ו, שהיו חלק מרכזי כל כך מסדר היום בישראל של סוף שנות השמונים ותחילת שנות התשעים, מעולם לא קרו בקו הזמן החלופי.
טוב, זה ממש מוזר. עולם שבו אין את ברית המועצות אני עוד איכשהו מסוגל לקבל, אבל זה כבר נשמע לי מופרך. זה נושא שהעסיק כל כך הרבה אנשים כל כך הרבה זמן, אין מצב שלא היו חושפים את הפרוטוקולים האלה. אתה רוצה להגיד לי שלמי שחי בקו הזמן החלופי שלך אין בעצם מושג מה באמת קרה?
ממש ככה. תחשוב עד כמה המשפטים האלה השפיעו על השקפת העולם שלנו פה, ותנסה לדמיין מה קורה בלעדיהם. בישראל החלופית אומנם נשארו כמה קבוצות של אנשים שאוספות עדויות ומנסות להעלות את הנושא על סדר היום, אבל הן מועטות יחסית וההצלחה שלהן מוגבלת מאוד. למרות כל המאמצים שלהם, בקו הזמן החלופי המסמכים עדיין גנוזים עמוק בארכיון המדינה.
אילו דברים נוספים כדאי לנו לדעת על מה שמתרחש בקו הזמן שלך?
כדאי לדעת שיש שם כל מיני אירוניות קטנות. יגאל עמיר, למשל: גם בקו הזמן החלופי הוא מנסה להתנקש בחיי ראש הממשלה, אלא שהפעם ראש הממשלה הוא לא אריה דרעי אלא יצחק רבין, וההתנקשות מצליחה ורבין נפטר. מובן שסיבת ההתנקשות שונה לחלוטין: במקום החנינות לחלק מהנאשמים במשפטי המעברות שדרעי תכנן לקדם, בקו הזמן החלופי העילה לרצח היא תוכנית מדינית להעברת שטחים ביהודה ושומרון לשליטת הפלסטינים.
אגב התנקשויות, בסופו של דבר גם בקו הזמן החלופי סאדאת, שאיתו התחלנו את השיחה, נרצח על ידי מתנקשים. אלא שהפעם הם היו קיצונים מוסלמים, וזה קורה עשור לאחר מכן, כמה שנים אחרי שהוא חותם על הסכם שלום עם ישראל.
-סוף-
וואי אהבתי, מעניין