(מאת אסף שובל)
בניגוד לקו הזמן שלנו, בו מצליח יצחק רבין להיות יריב שקול לשמעון פרס בהנהגת מפלגת העבודה והמערך, בקו הזמן החלופי המצב רחוק מלהיות כך. רבין החלופי מצטרף אמנם למערך, נבחר לכנסת ומתמנה לשר בסוף שנת 1973, אבל בשנים שלאחר מכן הוא נדחק בשיטתיות מצמרת המפלגה על ידי מחנה רפ"י (ובראשו דיין, פרס, ונבון). לאורך שנות ה-70 ישנם דיבורים על יצירת מחנה נגדי בראשות רבין ואלון (ואולי גם הרצוג) אך אלו מסוכלים בעורמה, ובשנת 1982 מחליט רבין לפרוש מהממשלה ומהחיים הפוליטיים. בשנים שחולפות עד מותו בשנת 1999, נמנע רבין כמעט לחלוטין מראיונות לתקשורת, ובציבור הישראלי של קו הזמן החלופי הוא נתפס כפיספוס פוליטי, כמי שיכול היה אולי להנהיג את מדינת ישראל, אך כוחות חזקים מנעו זאת ממנו.
מנחם בגין
יצחק שמיר הוא דמות ה-ר-ב-ה פחות מוכרת בקו הזמן החלופי. אחרי שהוא לא נבחר לכנסת בבחירות 1973 (מטעם רשימת הליכוד), הוא עוזב את תנועת החרות, מנצל את היכרותו עם הזירה הבינלאומית ומתמנה לשליח מיוחד לענייני הגוש המזרחי מטעם ממשלות גולדה ודיין.
חיים הרצוג כיהן כשר החוץ באחד המשברים הדרמטיים בתולדות מדינת ישראל של קו הזמן החלופי. לא מן הנמנע שללא מאמציו הקדחתנים וההתעקשות לפתור את המשבר מול ברית המועצות באופן דיפלומטי, היו אירועי ה-4 ביוני 1980 גולשים הרבה מעבר לשתי פצצות הגרעין שהופעלו באותו יום לצורך הרתעה. הכהונה השניה שלו כשר חוץ (בין השנים 1987-1985) כבר הייתה חיוורת בהרבה לעומת זו הראשונה, ולאחר הפיצול במערך והקמתה של "ישראל שלנו" בידי ראש הממשלה שמעון פרס, הוא בחר לפרוש מהכנסת. אף על פי כן, לאחר בחירות 1989, נעזר בו מחליפו של פרס במשרד ראש הממשלה, אסף יגורי, במה שכונה בהמשך "פורום הרצליה".
אהוד ברק
באפריל 1976 של קו הזמן החלופי סיים האלוף גונן את כהונתו בת שלוש השנים כאלוף פיקוד דרום והתמנה לסגנו של הרמטכ"ל יצחק חופי. על אף שאיפותיו לעמוד בסופו של דבר בראש צה"ל, מערכת היחסים העכורה שלו עם חלק ניכר מהאלופים האחרים במטכ"ל גרמה לו לעזוב בטריקת דלת את הצבא שנה וחצי מאוחר יותר ולפנות לעסקי נשק מעבר לים. גונן חזר לישראל בשנת 1981 ונכנס לחיים הפוליטיים - המוניטין שלו כאיש צבא מעוטר בהחלט סייע לו להיכנס למקום גבוה יחסית ברשימת המערך לכנסת העשירית, ולאחר הבחירות ביוני של אותה שנה הוא התמנה לשר הפנים בממשלה החדשה. לצערו הרב של גונן, הוא לא יזכה לראות את תום כהונת הממשלה - בקיץ 1983, בעת חופשה משפחתית בצרפת, הוא נחטף בידי חולייה של אש"ף (שתכנן כבר זמן מה לשים את ידו על אישיות ישראלית בכירה). המשא ומתן לשחרורו נמשך מספר ימים, אך נכשל בסופו של דבר וגונן נרצח.
ויקי שירן
חיים בר-לב
דוד לוי
יגאל אלון
יעקב לוינסון
סיפורו של יצחק נבון הוא אחד מסיפורי הקאמבק הפוליטיים המעניינים של קו הזמן החלופי.
כצלע השלישית בחבורת רפ"י במערך, הוא היה רק שני למשה דיין ולשמעון פרס בהנהגת המדינה לאחר פרישתה של גולדה מאיר בשנת 1976. הוא כיהן מספר שנים כשר החוץ, ולקראת אמצע שנות השמונים עם התגברות המתחים הפנימיים במערך (בעיקר על רקע השסע העדתי בישראל ומאורעות תשמ"ו) הוא מצא עצמו בעמדה מנוגדת לזו של ראש הממשלה פרס. עם הפיצול במערך בשנת 1987 (שמכונה בקו הזמן החלופי "המפץ הפוליטי הגדול") הוא דבק במפלגה, בעוד שמעון פרס ותומכיו פורשים, מקימים את המפלגה החדשה "ישראל שלנו" ואף מצליחים להקים ממשלה יציבה לאחר הבחירות הסוערות של אותה שנה. נבון נשאר באופוזיציה בשנים שאחר כך ואף החליף את חיים בר-לב בראשות המערך לאחר פרישתו של האחרון מעט לפני בחירות 1994 - נראה היה ששנותיו היפות מאחוריו ושגם הוא עתיד לפנות בקרוב את מקומו לדור הצעיר במפלגה.
הזכייה המפתיעה של הקשת (המפלגה שייצגה את המזרחים בישראל של קו הזמן החלופי) בבחירות 1998 והבחירה המפתיעה עוד יותר שלה במערך כשותפה הקואליציונית שלה, החזירו את נבון בן ה-77 למרכז הבמה הפוליטית והוא החל לכהן כשר החוץ בממשלת אריה דרעי. ניסיונו הפוליטי העשיר היה רב ערך לממשלה החדשה, שלרוב הבכירים האחרים בה (כמו אריה דרעי עצמו, עמוס רומנו, ויקי שירן, ואפילו עומר בר-לב) היה זה תפקיד ראשון בקואליציה.
חמי פרס
משה ארנס
אהרן ידלין
אהרן הראל
בני בגין
אריאל שרון
רפאל איתן
דוד אלעזר
שאול אליאס
בן ניתאי (בנימין נתניהו)
(הרב) יונתן נתניהו
איתן חופרי
יהושע רבינוביץ
מרדכי ואנונו
נתן זהבי
יעקב רפאלי
שלום כהן
ימין מסיקה
מאיר כהנא
מרדכי (מוטה) גור
אהוד אולמרט
יוסף (טומי) לפיד
אורה נמיר
חיים קונדה
עמוס הדר
ראובן אברג'ל
הקמת הרפובליקה הפלסטינית בשנת 1984 החלופית אינה גורמת לאש"ף, אירגון טרור מוקצה אף יותר מאשר בקו הזמן שלנו, להפסיק מלפעול כנגד מטרות ישראליות. ביולי 1992 מצליחים מחבלים של אש"ף להשתלט על טיסת לופטהנזה שיוצאת מתל אביב ומנחיתים אותה בח'רטום, בירת סודן (בה יושבת הנהגת אש"ף). אחר מספר ימים של מו"מ, מחליטה ממשלת ישראל בראשות אסף יגורי על מבצע חילוץ נועז שזוכה בסופו של דבר להצלחה חלקית בלבד עם מותם של 25 מתוך 106 בני הערובה. אחד מגיבורי פעולת החילוץ הוא ינון מגל, מפקד צעיר בסיירת צנחנים שמצליח למנוע קורבנות רבים בהרבה אך משלם על כך בחייו.
חלק ניכר מבני הדור השני של יוצאי האצ"ל ומקימי תנועת החרות, הצטרפו בקו הזמן שלנו לליכוד ואף כיהנו כחברי ממשלה בכירים לאורך שנות השמונים והתשעים. בקו הזמן החלופי לעומת זאת, ללא מלחמת יום הכיפורים הליכוד היא מפלגה קצרת ימים שמתפרקת כבר בשנת 1976, ודור "נסיכי הליכוד" של קו הזמן שלנו מוצא עצמו במסלולי חיים אחרים. אחד מהם הוא דן מרידור, שעם פירוק הליכוד עוזב את תנועת החרות, מצטרף לשירות החוץ הישראלי, ומתקדם בהצלחה בשורותיו.
מאז עלייתו ארצה ממרוקו בשנת 1956, היה מקס ממן לוחם עקשן באפליה העדתית ופעיל מסור למען צמצום הפערים החברתיים במדינת ישראל. השתתפותו בהפגנת האלף (ירושלים, אפריל 1978 בקו הזמן החלופי) ומותו הטרגי של ראובן אברג'ל השפיעו עליו עמוקות, ולאחר שפוטר מעבודתו בבנק דיסקונט הוא הפך לפעיל במשרה מלאה במאבקם של יהודי המזרח. במאורעות תשמ"ו הוא השתתף בהשתלטות על לשכת שר החינוך בירושלים - שם נפצע בגבו, נעצר, ואף נשפט למאסר ממושך שקוצר לבסוף לאחר שלושה חודשים בעקבות החנינה הכללית של הנשיא אריה אליאב. לאחר שחרורו מהכלא, ולא מעט בזכות היכרותו הקודמת עם אריה דרעי וימין מסיקה, הוא הצטרף לקשת ואף נבחר מטעמה לכנסת בבחירות 1994. הוא הספיק להיבחר לכנסת פעם נוספת עם ניצחונה ההיסטורי של הקשת בבחירות 1998, ואף כיהן כסגן יו"ר הכנסת, לפני שנפטר ממחלת הסרטן שנה מאוחר יותר.
---------------------------------------------------------